תודה רבה, תודה על הזכות לבוא ולדבר פה. שמי חיים וולפסון, אני ראש ישיבת ההסדר בירוחם, הישיבה קיימת 33 שנה, כ-350 תלמידים בלי עין רעה. במלחמה האחרונה למעלה מ-250 מתלמידי הישיבה היו מגויסים לאורך המלחמה. מבחינת המילואים, סתם נתון, מה עושים בוגרי ישיבת הסדר: כ-1,300 בוגרים, מתוכם 300 כבר בגיל הפטור ממילואים – אני מדבר על עשרה מחזורים ראשונים של הישיבה, הם מגיל 41 עד גיל 51 – מתוך 1,300 בוגרים 900 עשו מילואים במלחמה. אחוזי הגיוס לקרבי בישיבה הם סביב 85%-90% מהבחורים. אני יכול להעריך שאחוז ניכר, כ-20%-25% מהם כנראה לא היו משרתים בקרבי אם לא היו נמצאים בישיבת הסדר, אבל הרוח והתהליך החינוכי דוחפים אותם לקרבי. במלחמה האחרונה, לצערנו, מצד אחד אנחנו מודים על הזכות והמקום שתפסנו במלחמה, אבל מצד שני איבדנו עשרה תלמידים ובוגרים, שישה פצועים קשה, חלקם עדיין בתהליכי שיקום מאוד אינטנסיביים ועוד פצועים רבים אחרים. החלק שלנו במלחמה היה מאוד משמעותי ומייצב. כיוון שאני כבר נמצא פה אני לא יכול שלא להביע עמדה ערכית על מה שמתרחש כרגע בוועדה, וברור שבתור ראש ישיבת הסדר התפיסה הפשוטה שלי היא שלימוד תורה וצבא, למרות המורכבות הגדולה שהשילוב הזה מייצר, הולכים ביחד. באופן כללי, אנחנו מבינים שמי שלומד תורה הוא אדם שמחויב כמה שיותר לעמו ולצרכים שעולים מעם ישראל. אנחנו רואים את התורה כמקום שדוחף את האדם לראות את עצמו כמחויב ולא כפטור ושרבוב המושג פטור אצל תלמידי חכמים מאוד מציק לי. אנחנו רואים את עצמנו כמחויבים ואנחנו תופסים שתלמיד חכם הוא האדם המחויב ביותר שתמצא בגזרה לכל דבר. מעבר לזה, הסיפור של המלחמה והסיפור של הישיבה שזור בשותפות מאוד עמוקה עם עַם ישראל. אנחנו תופסים את עצמנו כמי שלימוד התורה שלהם מגיע מתוך ערבות לעם ישראל. הישיבה הוקמה בירוחם כחלק מהרצון להיות עם חלקים שהחברה בישראל לפני הרבה מאוד שנים קצת שמה בצד. רצינו להצמיח את התורה שלנו מתוך חיבור למקום הזה ומתוך שותפות. השותפות הזו הלכה והעמיקה, כמובן, ברגע שנכנסנו לתוך המלחמה הזאת ועברנו את המסע הזה יחד עם עַם ישראל לאורך השנתיים וקצת האחרונות. אבל מפה אני רוצה להגיע לנושא הדיון הזה. אמרתי שותפות, אמרתי מחויבות – אולי אני אוסיף עוד משפט: אני מרגיש שגם החוק הזה חייב להגיע ממקום שהמוטיבציה של כל מי שעוסק בלייצר אותו היא לייצר שותפות. עם ישראל עבר מסע היסטורי בשנתיים האחרונות ויש לנו מטרה, שכולנו נהיה שותפים למסע ההיסטורי הזה. אני חוזר לנושא הדיון: אנחנו מגיעים כשותפים. ההדהוד שאנחנו מקבלים מהשותפים שלנו בצבא הוא שרואים בנו שותפים נאמנים, שנענים לקריאה וצועדים יחד עם עַם ישראל את המסע המורכב של המלחמה. מצד שני אני חייב להגיד שאנחנו לא מרגישים מספיק את השותפות מהצד השני. החייל הדתי היום מאותגר כל יום. כמות האתגרים שאנחנו והתלמידים שלנו פוגשים כשהם נכנסים היום ליחידות היא בלתי אפשרית והיא מערערת זהות. חשוב לי מאוד להגיד שבדרך כלל הדברים באים בהפתעה. למה הם באים בהפתעה? כי יש פקודת שירות משותף. אנחנו שמים את מבטחנו בפקודה שאין לה שום משמעות בצה"ל. היא נדרסת יום ולילה, לפעמים זה מביך. אתה קורא בתקשורת כתבות על איך דורסים את הפקודה ואתה אומר לעצמך, מה, הבן אדם לא שם לב שיש פקודה, והוא מעלה כתבה ומספר על דברים שמתרחשים בניגוד מוחלט לפקודה? לכן אני אומר שזה תמיד בא בהפתעה. כלומר, זו לא הפתעה כי אנחנו כבר מוכנים לזה, אבל זה בא בהפתעה. יושבים ומסכמים דברים, בחדר עם דרגים גבוהים – עם תתי-אלופים, עם אלופים, עם אנשים שאתה יודע שבאמת אכפת להם – ובשטח אין משמעות לפקודת השירות המשותף.

ודאי, אני אתן הרבה דוגמות. קודם כול, יש דברים שעולים תדיר, אבל אני אתן אותם כי ביקשו. אז כמובן, ואני אומר עוד פעם ומצטרף לדברי קודמיי: אני לא רוצה להיות בעמדה שאני מדבר נגד בנות. אני חושב שהבנות עשו עבודה מצוינת במלחמה, אני בכלל לא מתחיל את הדיון מפה.

נשים עשו עבודה מצוינת במלחמה. חלקן פרמדיקיות שהצילו חיים של תלמידים שלי, אין לי מה להגיד. אבל מעבר לזה העובדה - - - גם לוחמות.

אבל מעבר לזה - - -

מעבר לזה, העובדה שתלמידים שלי הלכו לישון בלילה, התעוררו בבוקר וגילו שלידם ישנות בנות בלי שמישהו בכלל יידע אותם זו הפרה מפורשת של פקודת השירות המשותף. ואני אומר, זה קורה בהפתעה. אתה מתעורר בלילה ומגלה שהלכת לישון בחדר עם בנים, ובבוקר אתה קם בחדר עם בנות.

העובדה שלתוך מוצבים נכנסות נשים בכל מיני תפקידים כשאין להן שירותים ואין להן מקלחות ולפעמים, צר לי, אין להן חדרים - -

- - אין להן חדרים, זו הפרה של פקודת השירות המשותף וזה קורה בהפתעה. באחת כזו טיפלתי רק לפני שבוע. נושא הפרמדיקיות בתוך הכלים, למרות שהיה צורך מבצעי ברור – אנחנו ישבנו עם קצינים שלושה חודשים לפני המלחמה ואמרנו להם: איך שצה"ל בנוי היום, אם צה"ל יצא למלחמה, לפי מה שאתם אומרים הפקודה לא תתפוס. הם רשמו את זה, הסתכלו לי בעיניים ואמרו: אתה צודק, אבל לא אמורה להיות מלחמה בזמן הקרוב במדינת ישראל, ולכן זה לא משנה. ועובדתית הפקודה נרמסת. אני חייב להגיד: יושבים פה אנשים ששירתו בצה"ל, יושבים פה אנשים שהיו אחראים להטמעת פקודות בצה"ל. איך מסר כזה עובר בכלל בצבא? אני לא מצליח להבין. איך יכול להיות? אנשים מעמידים לפעמים חיילים למשפט על גל"צח, על צחצוח נעליים. אז על הדבר הזה? אני מבין שהוא מציף קונפליקט, אבל הוא נושא ערכי שקשור בצורה מהותית לזהות של חלק נכבד מהחיילים בצבא, והפקודה לא מתקיימת. אז אני מבחינתי משליך את יהבי על הפקודה, אבל אין פקודה, הפקודה לא מתקיימת. מעבר לזה מטרידה אותי מאוד העובדה שזו לא סתם פקודה שלא מתקיימת – גם אני רוצה שחיילים שלי יעשו גל"צח, אני מדבר איתם על זה – מפריע לי מאוד שיש פה פקודה שמאתגרת את הזהות של החייל הדתי. העובדה שחייל דתי מגיע לצה"ל ונאלץ יומם ולילה להתמודד עם מציאות שמאתגרת את הזהות שלו היא בעייתית, זו בעיה שצריכה לרבוץ ואנשים צריכים לשאול איך פותרים את זה. זה לא ייתכן שהזהות של החייל תאותגר כל הזמן, זה יוצר שחיקה משמעותית. יש גבול כמה אדם יכול לשאת על עצמו אתגרים בזהות שלו. העובדה שהדברים האלה בסוף קורים לחייל בהפתעה ומאתגרים אותו לא מאפשרת לו לעמוד מול הדבר הזה. מכיוון שביקשו דוגמות, אני רוצה להביא דוגמה אחת שבעיניי מאוד טובה לדבר הזה והיא מבטאת חלק מהסיפור. אחד מתלמידי, סגן איתן פיש השם יקום דמו – זה סיפור שגם קצת יצא החוצה – הלך לקורס קציני שריון. היו סיכומים מראש איך הקורס הזה צריך להיראות. אנחנו לא עובדים בהפתעה. ואני יודע, יש בעיה, צריך להכשיר נשים לתפקידי לוחמה, בסדר. התנהל על זה דיון אבל היה סיכום שבקורס שלו אין נשים בתפקידי לוחמה. הוא הגיע וגילה בוקר אחד שיש נשים אצלו בקורס, הוא גילה אחרי זה שיש נשים אצלו במחלקה. אני עליתי על זה, הוא לא ידע מה לעשות, אני צלצלתי אליו ואמרתי לו: איתן, תקשיב, זו בעיה. עכשיו הוא חייל מול כל המערכת; הוא יצא לקורס קצינים, זה החלום שלו, והוא צריך עכשיו לאתגר את המערכת. אנחנו מעמידים אותו בלי הגנה. הוא צריך עכשיו לוותר על החלום ולהיות הפרובלמט של הקורס. אין אף אחד שעומד להגן אליו, ובהתחלה באמת התייחסו לזה מאוד לא יפה. אני חייב להגיד, הייתי מצפה שהמערכת תהיה הגונה. בהתחלה אמרו לו שאין עם זה שום בעיה, אתה לא תפגוש אותן בשום מקום. יש לו רק בעיה אחת – אח שלי היה מפקד הקק"ש. אח שלי היום הוא מפקד אית"ן במילואים, תת-אלוף רפי וולפסון. אמרתי לו, תן לי לבדוק את זה, אח שלי היה מפקד קק"ש. צלצלתי לאח שלי ואח שלי אמר לי, שקר, לא יכול להיות, הוא יפגוש אותן כל הזמן, עובדים עליו. בהמשך התברר שהן איתו בתוך הטנק. והוא היה צריך לעבור - - - בתוך הטנק?

כן, בתוך הטנק. לאף אחד לא היה אפילו את השכל להבין שיש פה בנ"יש, בוא נשים את זה בטנק אחר, אז זה גם קשור לכמה שכל יש במערכת. אבל בסופו של דבר הוא היה צריך לבקש שינוי, לעבור ליחידה אחרת לעשות את הקורס, לא עם יחידת האם האורגנית שלו, הוא היה צריך לשלם מחיר אישי מאוד לא פשוט. - - -

כי אני מאתגר אותם. הוא היה צריך לשלם מחיר אישי מאוד לא פשוט, וזו דוגמה איך חייל עומד מול מציאות שמאתגרת אותו זהותית, ובסוף הציפייה של המערכת היא שהחייל בצומת הזה יוותר על הזהות שלו בשביל המערכת. אני אומר – אנחנו לא מוכנים לזה. התחלתי את הסיפור בזה שאנחנו שותפים ושילמנו מחירים כבדים. אנחנו תופסים עשרות אחוזים מהכוח הלוחם. גם נשים.

נכון, גם נשים, אבל אנחנו 60%-70%.

אנחנו 60%-70% - - -

תתני לי לסיים.

תני לי לסיים, ואני אשמח לענות גם לשאלות.

אני רק אסיים, רגע, אני מבין - - -

אני מבין שהדברים מציבים - - -

אני מבין שהדברים - - -

הבאתי מקרה חריג שהוא דוגמה איך המערכת מצפה - - - חריג.

איך המערכת בסופו של דבר מעמידה את החייל, ואני באמת רוצה בדיוק כמוך - - -

אני בדיוק כמו הגברת תמנו שטה.

בסדר גמור. אז אני בדיוק כמוה רוצה למנוע את המקרים האלה. ומה שאנחנו מבקשים זה לעגן בחוק. החוק מדבר על זה שחייל חרדי - -

- - יקבל תנאי שירות. אנחנו מבקשים את זה גם בשביל כל החיילים הדתיים.

להסדרניקים זה עוד יותר פשוט, כי הם ביחידות אורגניות, ויש גם כאלה שהם בודדים והם עוד יותר בבעיה. זה מה שאנחנו מבקשים. תדאגו לנשים לחדר נפרד, וככה - - -

היה ספק - - -

אמרתי שיש פה קונפליקט.